פתח דבר

אמא שלי מספרת שכשהייתה ילדה, אבא שלה טיפח גן שופע בפירות וירקות, ובו התהלכו תרנגולות וברווזים בשמחה. היו שם עצי הדר שונים, רימון ותאנה (שביליתי זמן רב בטיפוס וישיבה בין ענפיו בתור ילדה), ועוד מגוון משמח של צמחים. סבתא שלי הייתה הופכת את הירקות למאכלים טעימים, והברווזים והתרנגולות סיפקו ביצים ושעות של הנאה לאמא שלי ואחיה. את הבית הזה סבא שלי בנה במו ידיו.

לפעמים, סבא וסבתא שלי היו קולעים יחד סלים שטוחים, עליהם היו מנפים את הזרעים מהקליפות. סבא שלי, כשהיה ילד, היה עוזר לאמא שלו לרקום רקמה תימנית בבגדים החגיגיים שהייתה מוכרת לאנשים לקראת אירועים משמחים. ההורים שלו גם גידלו ירקות וצמחי מרפא ותבלין, אותם היו מוכרים. מלאכת יד לא הייתה זרה לאף אחד מהם, לא בבית ולא בשכונה שבה גרו.

החיים אז היו מלאים במלאכות יד יומיומיות, שהיו לא רק אמצעי למחייה, אלא גם דרך חיים. המלאכה הייתה חלק בלתי נפרד מהשגרה ומהחיבור לאדמה, למשפחה ולחברה. מלאכת היד העניקה לאנשים תחושת משמעות ושייכות.

גם היום, כשאנחנו חיים בעולם שונה לגמרי, אני מאמינה שהכנסת מלאכה לחיים היא דבר טוב ובריא — היא מחזירה אותנו לאיזון, מאפשרת לנו להתמקד, ולחוות רוגע דרך יצירה עם הידיים.

לכאורה, זה אמור היה להיות מדריך פשוט להכנת סבון טבעי, אבל עבורי, כמו עבור הדורות שלפניי, מלאכה היא הרבה יותר מסתם שילוב של חומרים. הכנת סבון, כמו המלאכות של פעם, מחברת אותנו לשורשים, לאנשים ולאדמה. כשאני יוצרת סבון, אני מרגישה שאני ממשיכה משהו.

הכנת סבון יכולה להיות רק פעולה טכנית של שילוב חומרים שונים, אך היא גם יכולה לכלול בתוכה את הנפש של העוסק בה.

— אדווה